“ויתרתי. נמאס לי מהבדסמ! אני מנסה לצאת עם ונילים.”
השבוע נזכרתי בפעם (יותר נכון פעמים) שאמרתי את זה בעצמי,
אחרי שראיתי פוסט של מישהי בנושא
+ חבר אמר לי משהו דומה בגלל פגיעה שחווה.
בדס”מ זה לא דבר פשוט וקל.
כשהכול טוב?
אנחנו עפים באופוריה ברמה כל כך מדהימה
שקשה למצוא משהו אחר שמתקרב לזה.
אבל כשלא טוב?
זה מרסק…
כל כך מרסק שאני בטוח שהרבה מכם אמרו בעבר די!
נמאס לי!
עם כל הטוב שיש בבדס”מ,
לא מוכן לחוות עוד את הרע.
אני יודע שאני אמרתי את זה לא פעם…
זה מזכיר לי את הסרטים שאדם ששתה מלא אומר למחרת
“אני לא נוגע החרא הזה שוב בחיים!”
ואחרי שבוע רואים אותו בעוד מסיבה.
בשבילי?
הבדס”מ הוא יותר ממקום כייפי, יותר ממיניות,
יותר מסיפוק צרכים מיידי.
זה חלק מאוד גדול ומשמעותי בחיים שלי,
זה צורך ענק, ורצון גדול אפילו יותר!
ועדיין, זה יכול לכאוב כל כך…
אז מה עושים?
איך מתמודדים עם הכאב?
הדבר הראשון הוא לזכור שאנחנו לא לבד!
כבני אדם אנחנו נוטים לחשוב שרק אנחנו חווים את זה,
שרק אנחנו מבינים את הקושי, את הכאב שהגיע לנו
וכמעט תמיד – זה לא נכון.
עצם ההבנה שאנחנו לא לבד
ויש עוד אנשים שחווים בדיוק את הקשיים שאנחנו חווים,
מקל מאוד על הקושי במקרים רבים.
זה טבעי, זה נורמאלי, ואנחנו לא לבד ❤️
מעבר לזה?
בדיוק כמו אפטרקייר,
לכל אדם יש את הדרך האידיאלית שלו להתמודד.
עוד רגע אני אשתף מה עובד ועוזר לי,
ומקווה שעוד אנשים יקבלו מזה ערך.
(אגב אלו דברים שעוזרים גם לדרופ).
באופן אישי, כמעט בכל פעם שקרה לי משהו מאוד כואב
(ולצערי קרו לא מעט כאלו)
אני נעלם מהבדס”מ לתקופה.
כבר קרה שיצאתי מקבוצות,
הפסקתי לצאת למסיבות ופשוט ברחתי לתקופה מסוימת…
בין אם זה חודש או שנתיים.
הייתי צריך את הזמן לאסוף את עצמי מחדש,
לרפא את הפצעים
ולחזור כשאני מרגיש שאני חזק ובטוח מספיק ל”סיבוב נוסף”.
בשנים האחרונות זה קצת נרגע והתאזן
(מניח שזה בא עם הגיל, הניסיון והביטחון)
הייתי לי פגיעה מאוד קשה לפני כמעט שנה,
ולא נעלמתי בכלל!
פשוט… הפסקתי להישלט.
ירד לי הרצון להישלט ולמיניות,
כן הופעתי כנשלט עם הפרטנרית הקבועה והמיאוהממת
כי אני לחלוטין סומך עליה, ליטרלי בעיניים עצומות…
וחוץ מזה?
רק שלטתי!
זה המשיך ככה בערך חצי שנה,
וממש לאחרונה, בתחילת מאי,
תוך כדי עבודה ודברים שעשיתי עם עצמי כדי להתמודד,
הרצון והתשוקה חזרו אלי!
אז בין אם אתם מרגישים צורך להתנתק ולהעלם,
בין אם חווים דרופ
או שאתם עוברים פרידה קשה,
הנה כמה דברים שעוזרים לי במצבים האלו
ומקווה שיעזרו גם לכם:
*שיתוף
שניייייים לקח לי לפתח את היכולת להפסיק לשמור בבטן!
ומאז?
אני כל פעם מחדש מופתע כמה זה עוזר…
במקום להישאר לבד עם האיכסה,
אני משתף חברים בקושי שלי, בכאב שחוויתי, באיכסה שלי
והדבר שהכיייייי חשוב לי בשלב הזה הוא
ל-א לקבל טיפים!
אל תגידו לי מה יכולתי לעשות אחרת…
תנחמו אותי, תחבקו אותי, תגידו לי כמה אני טוב
(אפשר גם לצרוח ולקלל איתי, זה גם כייף חחחח)
רק בלי פתרונות וטיפים!
פשוט להכיל…
*אנשים
להיות לבד כשאנחנו בדאון זה דבר קשה ולא נעים,
עד כמה שאין כוח לצאת מהבית ורוצים רק להשתבלל,
אני ממש משתדל לדחוף את עצמי להיות עם אנשים שאני אוהב.
*כייף
להתמקד בכייף, אקטיבית לעשות דברים שעושים לי טוב
עם דגש על דברים פיזים (משפיע על ההורמונים במוח)
כמו טיפוס, ריקוד עמוד, ריצה וכאלה,
וגם סתם לשבת בטבע או לנגן בגיטרה.
אתם יכולים להמשיך לקרוא פוסטים במגזין שלנו באתר
או להצטרף לקהילות בקישור הזה ולשתף
